לשלם שכירות על כתובת IPv4
מתישהו בשנתיים האחרונות, כתובת ה-IP הציבורית הפכה בשקט למוצר. לא מאפיין של השרת שלכם. דבר שאתם שוכרים, לפי שעה, כל עוד אתם מחזיקים בו.
אף אחד לא שלח לכם מזכר על זה. זה הופיע בחשבונית.
לאינטרנט באמת נגמרו הכתובות
כתובת IPv4 היא מספר של 32 ביט. זה 4.29 מיליארד כתובות, פחות הטווחים הגדולים ששמורים לרשתות פרטיות, ל-multicast ולשאר ענייני התחזוקה. הכול כבר מוקצה. IANA מסרה את הבלוקים הלא-מוקצים האחרונים למרשמים האזוריים ב-2011, ומאז המרשמים חיים על אדים ועל רשימות המתנה.
אין עוד היצע. יש רק שוק משני — כתובות עוברות היום מיד ליד בין חברות תמורת כסף אמיתי, עשרות דולרים לכתובת, נסחרות ומתווכות כמו כל נכס נדיר אחר. אי-שם קיים גיליון אלקטרוני שבו /24 הוא שורה במאזן.
מה שאומר שכשספק גובה מכם על IPv4 ציבורית, הוא מגלגל הלאה עלות שהיא באמת אמיתית. זה אחד מסעיפי החיוב הבודדים בחיוב הענן שבהם המחסור פיזי ולא מיוצר. תמחור egress הוא החלטת מרווח. תמחור IPv4 הוא אריתמטיקה.
גם אנחנו גובים על זה
בואו נהיה ישירים, כי לבלוג הזה יש הרגל כזה.
Kaligon מחייבת על כל כתובת IPv4 ציבורית שאתם מחזיקים, כל עוד אתם מחזיקים בה — בין אם היא מחוברת למכונה רצה ובין אם לא. תנתקו אחת מ-VM ותשאירו אותה חונה בחשבון שלכם — היא ממשיכה לחייב. זה מכוון, ואנחנו חושבים שזה נכון: כתובת ששמורה לכם היא כתובת שאף אחד אחר על פני כדור הארץ לא יכול להשתמש בה, והעלות של להחזיק אותה לא עוצרת בנימוס רק כי ה-VM שלכם עצר.
אז זה לא פוסט על כמה אנחנו שונים. בעמלה עצמה — אנחנו לא.
איפה חוסר היושר באמת גר
הוא לא בחיוב. הוא בהסתרה. ויש לה קטלוג מוכר:
- הכתובת הבטלה שמחייבת בשקט. אתם משמידים VM, הכתובת נשארת שמורה לחשבון שלכם, והיא נמדדת בשקט במשך חודשים. אף אחד לא מספר לכם שהיא שם. אתם מוצאים אותה במהלך ביקורת, או שאתם לא מוצאים אותה בכלל.
- העמלה שמוחלת רטרואקטיבית, על כל כתובת שכבר הייתה לכם, מקופלת לתוך חשבונית שמזמן הפסקתם לקרוא שורה-שורה.
- החיוב שאי אפשר לראות עד שהוא כבר קרה. בלי שורה בקונפיגורטור, בלי מספר לפני שאתם מתחייבים — רק שורה חדשה בחשבונית של החודש הבא עם שם כמו Public IPv4, hourly.
- היגיינה שמחופשת לנדיבות. גבייה על כתובות לא-מחוברות “כדי לעודד פרקטיקה טובה”, ובאותו זמן גבייה גם על המחוברות. שני המונים רצים. רק לאחד מהם מוצמד סיפור.
התבנית היא זו שהתעשייה הזאת כולה חוזרת עליה שוב ושוב. המספר הוא כמעט אף פעם לא הבעיה. לגלות את המספר אחרי מעשה — זו הבעיה.
מה אנחנו עושים במקום זה
אתם בוחרים כמה כתובות אתם רוצים כשאתם מגדירים את המכונה — מאפס עד חמש — והמחיר יושב ממש שם בקונפיגורטור, ליד ה-vCPUs וה-RAM, לפני שהתחייבתם לכלום. החיוב הוא לפי שנייה, כמו כל משאב אחר שאנחנו מוכרים. הוא מופיע בעמוד התמחור כתעריף אחיד יחיד לכתובת: בלי מדרגות, בלי תוספת אזורית, בלי תעריף עונשין על החזקת כתובת במצב הלא נכון.
אם אתם לא צריכים כתובת ציבורית, קחו אפס. אל תשלמו כלום. המכונה עדיין קיימת, עדיין רצה, ועדיין מדברת עם כל השאר ב-region שלכם.
ואם אתם מוצאים את עצמכם תוהים למה תעשייה שלמה גובה שכירות על מספר שלם של 32 ביט במקום לסיים את המעבר לזה של 128 ביט — זה שיש בו יותר כתובות מגרגרי החול על פני כדור הארץ — כן. גם אנחנו.
מחסור הוא סיבה מצוינת לגבות על משהו.
הוא תירוץ נוראי להסתיר מה אתם גובים.